צמיגות

צְמיגות היא תכונה של זורם המבטאת את התנגדות הזורם לעיוות (שינוי צורה – דפורמציה) תחת מאמץ גזירה. הצמיגות נתפסת לעיתים קרובות כסמיכות, או התנגדות למזיגה. הצמיגות מתארת את התנגדותו הפנימית של הזורם לזרימה, וניתן לחשוב עליה כעל מידה של חיכוך. לדוגמה, מתנול הוא "דליל", כלומר בעל צמיגות נמוכה, ושמן או דבש הם "סמיכים" (או צמיגים) כי יש להם התנגדות גבוהה לשינוי צורה.
צמיגות וצפיפות הן שני גדלים פיזיקליים בלתי תלויים. מבחינה מקרוסקופית, כשנוזל מסוים צפוף יותר מנוזל אחר, הנוזל הפחות צפוף יצוף על פני הנוזל היותר צפוף. כך למשל, כשנשפוך שמן על מים, השמן יצוף על פני המים, בדיוק מהסיבה ששמן פחות צפוף ממים. בשיח היומיומי "צמיגות" ו"צפיפות" לעיתים משמשים כמילים נרדפות, אך כאמור מבחינה פיזיקלית הן מהוות גדלים בלתי תלויים לחלוטין. בעוד שצפיפות מתארת את כמות החומר (מסה) ליחידת נפח, ונמדדת בקילוגרם למטר מעוקב, צמיגות מתארת את התנגדות הנוזל לזרימה, ויחידותיה הן ניוטון-שנייה למטר רבוע. למען ההבנה האינטואיטיבית: משהו שהוא יותר צפוף (=צפוף) - נוטה לשקוע, ומשהו שהוא פחות צפוף (=קלוש) - נוטה לצוף; חומר יותר צמיג (=סמיך) - נוטה להתנגד לזרימה, וחומר פחות צמיג (=דליל) - נוטה להתנגד פחות לזרימה. את העובדה שצמיגות וצפיפות הן גדלים בלתי תלויים ניתן לראות בדוגמה לפיה אם נשפוך כוהל למים, הכוהל יצוף על פני המים. משמע הכוהל פחות צפוף מהמים (יותר קלוש). עם זאת, הכוהל גם פחות צמיג ממים (יותר דליל). אם נשווה את דוגמת הכוהל לדוגמת השמן נראה שאין קשר בין צפיפות לצמיגות: שמן יותר צמיג ממים אך פחות צפוף מהם, ואילו כוהל פחות צמיג ממים ופחות צפוף מהם.
השפעת הצמיגות נובעת מהתנגשות חלקיקים הנעים במהירויות שונות. לדוגמה, בזרימה מעל פלטה נייחת, חלק ממולקולות הזורם באות במגע עם פני המשטח. כתוצאה מתנאי אי החלקה מתקבל, אם הפלטה נייחת אזי גם מולקולות הזורם נייחות ולמעשה מתקבלת שכבת זורם הנחה על הפלטה. כאשר "מטפסים" במעלה שכבות הזורם מעל הפלטה, רואים כי המהירות גדלה עד למהירות הזרימה המציפה הראשונית טרם המפגש בין הזורם לפלטה. עבור צינור, באופן דומה, בעקבות תנאי ההחלקה, לא ייווצרו מהירויות על דופן הצינור, ופרופיל הזרימה יבנה כך ששיא הזרימה תימצא על ציר הסימטריה של הצינור.
זורם (גז או נוזל) שאינו מפעיל התנגדות למאמצי גזירה נקרא זורם אידיאלי (צמיג) או זורם לא צמיג. לכל זורם שאינו "אידיאלי" קיימת צמיגות כלשהי, וערכה חיובי.
על אף ההגדרה הנ"ל, מקובל לומר כי נוזל ייקרא צמיג אם צמיגותו גדולה מצמיגות המים, וייקרא אידיאלי אם צמיגותו נמוכה מצמיגות המים.
אפשר להבין את מושג הצמיגות מתוך האנלוגיה בין מוצק לנוזל, אשר שניהם נשענים על כוחות בין אטומים. מתוך כך טבע ג'יימס מקסוול את המונח "fugitive elasticity" עבור צמיגות. כפי שבמוצקים דפורמציה אלסטית מתנגדת למאמצי גזירה, כך בזורמים קצב הדפורמציה בזמן מתנגד למאמצי הגזירה. ניתן לראות זאת בבירור מהגדרת קשיחות וצמיגות:
סוגי צמיגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסימון של הצמיגות הדינמית משתנה בין האסכולות השונות: בקרב מהנדסי מכונות, מהנדסי כימיה ופיזיקאים הצמיגות תסומן בדרך כלל באות היוונית , ובקרב כימאים תסומן באות היוונית .
אפיון נוסף לצמיגות הוא הצמיגות הקינמטית , כאשר:
באנליזה אל-ממדית משתמשים במספר ריינולדס על מנת לתאר בצורה חסרת יחידות את היחס בין כוחות הצמיגות לכוחות האינרציה:
- – צפיפות [kg/m³]
- – מהירות הזורם [m/s]
- – אורך אופייני [m]
- – צמיגות דינמית [N·s/m² או kg/m·s)]
- – צמיגות קינמטית [m²/s]
- – ספיקה נפחית [m³/s]
- – שטח החתך של הצינור [m²]
זרימה זוחלת (למינארית) מוגדרת על ידי , כלומר איבר הצמיגות גדול משמעותית מאיבר האנרציה ולכן הזרימה כשמה זוחלת.
יחידות צמיגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחידות הפיזיקליות לצמיגות במערכת יחידות מדעית (SI) הן: .
במערכת יחידות cgs יחידת הצמיגות נקראת פואז (poise) . ומקובל להציג ערך זה במאיות הפואז או סנטיפואז (cP=centi-poise) במערכת זו יחידת הצמיגות הקינמטית נקראת סטוקס (stokes): .
חוק הצמיגות של ניוטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר מפעילים מאמץ גזירה על גוף מוצק, הגוף מתעוות (מתעבר) עד שהעיבור מניב כוח מנוגד, המאזן את מאמץ הגזירה המופעל, וכך מושג שיווי משקל. כאשר מופעל מאמץ גזירה על זורם, למשל כאשר רוח נושבת על פני הים, הזורם זורם, וממשיך לזרום כל עוד מופעל המאמץ. כאשר מפסיקים להפעיל את המאמץ, בדרך כלל שוככת הזרימה עקב דעיכה של אנרגיה – האנרגיה הקינטית הופכת לחום. ככל שהזורם צמיג יותר, כך גדולה יותר התנגדותו למאמץ הגזירה, וכך מהירה יותר דעיכת הזרימה.
בכל משטר זרימה, שכבות שונות נעות במהירויות שונות, ו"סמיכות" הזורם נובעת ממאמץ הגזירה שבין השכבות.
אייזק ניוטון טען שעבור זרימה אחידה, מקבילה וישרה, מאמץ הגזירה בין שכבות נמצא ביחס ישר לגרדיאנט המהירויות בכיוון הניצב לשכבות. במילים אחרות – התנועה היחסית של השכבות.
- .
הקבוע μ מכונה קבוע הצמיגות, צמיגות או צמיגות דינאמית. זורמים רבים, למשל מים וגזים, המתנהגים לפי הקריטריון של ניוטון, מכונים זורמים ניוטוניים. בזורמים לא־ניוטוניים יש יחסים מורכבים יותר מאשר קשר ליניארי בין מאמץ הגזירה וגרדיאנט המהירות.
דוגמה ליישום החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניתן לראות כיצד ערך הצמיגות משחק תפקיד ביצירת מאמצי גזירה:

בדוגמה זו, הפלטה התחתונה נייחת והפלטה העליונה נעה במהירות קבועה U.
תנאי השפה מקיימים את תנאי אי ההחלקה ואי החדירה:
ומתקבל הפתרון מתוך משוואות נאוויה־סטוקס:
ומאמץ הגזירה המתקבל:
כלומר, מאמץ הגזירה קבוע, וגודלו תלוי במהירות הפלטה הנעה, בגובה התעלה ובצמיגות הזורם.
הכללה פורמלית של החוק לשלושה ממדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופן כללי, המאמצים הצמיגיים בזורם נובעים מהמהירות היחסית בין פרודות זורם שונות. כיוון שכך, המאמצים הצמיגיים חייבים להיות תלויים בגרדיאנטים המרחביים של מהירות הזרימה. אם גרדיאנטי המהירות הם קטנים, אז בקירוב ראשון המאמצים הצמיגיים תלויים רק בנגזרות המרחביות הראשונות של המהירות (בעבור זורמים ניוטוניים, זוהי אף תלות ליניארית). בקואורדינטות קרטזיות, מערכת הקשרים הכללית ניתנת לכתיבה באופן הבא
כאשר , המכונה טנזור הצמיגות, הוא טנזור מדרגה 4 אשר שולח את טנזור גרדיאנט המהירות (שהוא מטריצה מסדר 3x3) לטנזור המאמצים הצמיגיים (שגם הוא מטריצה מסדר 3x3). מכיוון שכל אחד מהאינדקסים בביטוי הזה יכול לקבל ערכים מ-1 עד 3, יש 81 "מקדמי צמיגות", , בסך הכל. עם זאת, ההנחה שהזורם איזוטרופי - כזה שהתנהגותו אינה תלויה בכיוון בו היא נבחנת - מובילה למסקנה ש-81 המקדמים הללו תלויים רק בשלושה פרמטרים בלתי תלויים, , ו-. למסקנה זאת מגיעים מחקירת המכפלה (המכפלה מתבצעת בהתאם להסכם הסכימה של איינשטיין) של הטנזור בארבעה וקטורים שרירותיים, שמחזירה גודל סקלרי S. הנחת האיזוטרופיות מתורגמת לקביעה שסקלר זה תלוי רק בגודלי הווקטורים ובזוויות ביניהם אך לא במנח שלהם במרחב (במילים אחרות, הסקלר אינווריאנטי תחת הפעלת טרנספורמציית סיבוב זהה על ארבעת הווקטורים), מה שמוביל למסקנה ש-S תלוי רק במכפלות הפנימיות בין הווקטורים:
קביעה שניתן לרשמה בצורה אלגנטית יותר באמצעות הדלתא של קרונקר:
(צירופים מהצורה (למשל) לא ייתכנו כי הטנזור הוא העתקה מולטי-ליניארית, ולכן הסקלר S חייב להיות תלוי ליניארית בגודלי כל אחד מהווקטורים.)
בנוסף, מכיוון שכוחות צמיגיים אינם מופיעים כאשר הזורם נע בתנועה סיבובית קשיחה, המכפלה אדישה ביחס להוספת מטריצה אנטי-סימטרית לטנזור גרדיאנט המהירות (סיבובים קשיחים מיוצגים כחלק האנטי-סימטרי של גרדיאנט המהירות; להסבר מורחב ראו ערך טנזור קצב-מעוות), מה שמוביל למסקנה שרכיבי טנזור הצמיגות הם בהכרח סימטריים ביחס להחלפה של שני האינדקסים ו-. השוויון מראה ש-, מה שמותיר רק שני פרמטרים בלתי תלויים. הפירוק המקובל ביותר הוא במונחים של הצמיגות הדינמית הסטנדרטית והצמיגות השנייה ("צמיגות נפחית") כך ש- ו-. בכתיב וקטורי ניתן לסכם את הקשר כך:
כאשר הוא טנזור היחידה. משוואה זאת היא צורה מוכללת של חוק הצמיגות של ניוטון.
הצמיגות השנייה ("צמיגות נפחית") מבטאת סוג של ריסון פנימי המתנגד לדחיסה או התפשטות נטולת-גזירה של הזורם. ידיעה של בדרך כלל אינה נדרשת בתיאור הדינמיקה של זורמים. לדוגמה, זורם אי-דחיס מקיים כך שהאיבר המכיל את ממילא נופל. יותר מכך, בעבור גז אידיאלי חד-אטומי מניחים ש- זניח ושווה ל- בעבור כמעט כל היישומים המעשיים. סיטואציה אחת שבה עשוי להיות חשוב היא בחישוב של איבודי אנרגיה של קול וגלי הלם, המתואר על ידי חוק סטוקס על ניחות קול, מכיוון שתופעות אלו מערבות התפשטות ודחיסה מהירה.
דיסיפציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיסיפציה צמיגית היא המונח המקובל לתהליך של אובדן האנרגיה כתולדה של החיכוך בין שכבות הזורם הגורם לייצור חום פנימי במערכת, שמתקשר באופן ישיר לאיבר הצמיגות. מנקודת המבט התרמודינמית, זהו תהליך בלתי הפיך הממיר אנרגיה קינטית של הזורם לחום. הביטוי לקצב אובדן האנרגיה הקינטית של הזורם (או לחלופין, קצב ייצור החום) ליחידת נפח ניתן בנוסחה הקומפקטית:
כאשר הוא טנזור המאמצים הצמיגיים, הוא טנזור קצב-המעוות, והסכימה היא על כל ערכי האינדקסים i,j מ-1 עד 3 (בהתאם להסכם הסכימה של איינשטיין). בצורה מפורשת יותר ביטוי זה הוא סכום כל האיברים מהצורה . בזרימות לא עמידות לא מתקיים בהכרח שיווי משקל בין האנרגיה שאובדת במערכת עקב דיסיפציה לבין האנרגיה שמוכנסת למערכת על ידי גורם חיצוני, ולכן שימוש בנוסחה זו הוא למעשה הדרך היחידה לחשב כיצד משתנה האנרגיה של המערכת ישירות מתוך שדה הזרימה הרגעי. זו תוצאה שימושית, למשל, בחישוב הדעיכה האיטית מאוד של גלי מים באוקיינוס הפתוח (עקב צמיגות המים).
כהסבר אינטואיטיבי לנכונות הנוסחה ניתן לקחת את המקרה הפשוט ביותר של זרימה למינרית דו-ממדית בכיוון x עם גזירה קבועה בכיוון y. בהינתן שתי שכבות זורם סמוכות המפעילות מאמץ גזירה צמיגי אחת על השנייה, הקצב שבו האנרגיה הכוללת של המערכת אובדת באופן בלתי הפיך לחום עקב החיכוך הצמיגי שווה לקצב הפיחות של סכום האנרגיות הקינטיות של שתי השכבות. לפי משפט העבודה-אנרגיה, הקצב שבו מאמץ הגזירה גורע אנרגיה קינטית מהשכבה המהירה יותר שווה למכפלת מאמץ הגזירה במהירות שלה; באותו אופן, מאמץ זה מוסיף אנרגיה קינטית לשכבה האיטית יותר בקצב שיחסי למהירותה. לפיכך, הקצב שבו המערכת מאבדת אנרגיה (ליחידת נפח) הוא:
כלומר הוא יחסי למכפלת הצמיגות בריבוע גרדיאנט המהירות. לצורך הסקת המקרה הכללי ביותר יש לקחת אלמנט נפח קובי ולרשום את מאמצי הגזירה והמאמצים הנורמליים הנובעים מהצמיגות (במילים אחרות, לרשום במפורש את טנזור המאמצים הצמיגיים ); מכיוון שאותו טיעון תקף לכל אחד מהאיברים של טנזור גרדיאנט המהירות, מתקבלת נוסחת הדיסיפציה הכללית.
פילוג הטמפרטורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אם מסתכלים על קצב הדיסיפציה ליחידת נפח כאל מקור חום, נוסחה הדיסיפציה שימושית מאוד לחישוב פילוג הטמפרטורה בזרימה עמידה בה פרופיל המהירויות ידוע היטב; למשל, באזורים בנהרות בהם הזרימה אינה טורבולנטית ובקירוב טוב עמידה. במקרה זה יש לקחת בחשבון את הולכת החום בתוך הזורם. בהנחת מצב מתמיד של הטמפרטורה, כלומר שהטמפרטורה במקום מסוים כבר התייצבה ובקירוב קבועה בזמן, משוואת האנרגיה התלת־ממדית היא:
ואם נבטא את לפי נוסחת הדיסיפציה, נקבל:
כאשר , המקדם הוא מקדם הולכת החום, היא צפיפות הזורם ו- הוא קיבול החום הסגולי של הזורם. אגף שמאל מכיל את "איברי ההסעה", ואילו אגף ימין מכיל איברים של הולכה תרמית (בהתאם למשוואת החום) ואת איבר הדיסיפציה , שמשמש כ"מקור" של אנרגיה תרמית. באמצעות הכפפת הזורם לתנאי שפה מתאימים (למשל, כאשר שפת הזורם מצומדת למוצק שהטמפרטורה שלו יציבה) משוואה זו מאפשרת לחשב את פילוג הטמפרטורה.
דוגמה ליישום משוואת הדיסיפציה: פילוג הטמפרטורה בזרימת פואזיי מישורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדוגמה מעשית ליישום העקרונות שתוארו בחלקים הקודמים, ניקח זרימת פואזיי מישורית ועמידה, המצויה בין שני לוחות מישוריים אינסופיים ונייחים. הזורם בין הלוחות נתון לגרדיאנט לחץ קבוע , טמפרטורת הלוחות יציבה בזמן וערכה עומד על , והלוחות ממוקמים ב-, כך שמטעמי סימטריה מהירות הזרימה ב- היא מקסימלית. ממשוואות נאוויה-סטוקס עולה שפרופיל המהירות של הזורם הוא פרבולי וצורתו היא כאשר . מטעמי סימטריה, עבור הולכת חום מפותחת אין גרדיאנט טמפרטורה צירי (כלומר ), ולכן ממשוואת האנרגיה עולה שטמפרטורת הזורם מקיימת את המשוואה הדיפרנציאלית:
מתקיים ולכן נקבל . לאחר שתי אינטגרציות ושימוש בתנאי השפה מתקבל הביטוי הבא לפילוג הטמפרטורה:
הטמפרטורה המקסימלית מתקבלת באמצע המרחק בין הלוחות (ב-) וערכה הוא . ניתוח דומה מאפשר לפתור את בעיית פילוג הטמפרטורה בצינור גלילי (זרימת האגן-פואזיי).
זורמים לא ניוטונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיתוח עבור זורם ניוטוני אינו חוק טבע אלא קירוב התופס במקרים מסוימים עבור חומרים מסוימים. (דוגמאות לחוקים דומים הם חוק הוק וחוק אוהם) כאשר צמיגות הזורם אינה תלויה במאמץ הגזירה, ניתן לומר כי מדובר בזורם ניוטוני המתקיים ע"פ חוק ניוטון לגזירה המוצג לעיל. גזים, מים וחומרים נוספים רבים מקיימים תכונות אלה ונקראים זורמים ניוטונים. עם זאת קיימים זורמים רבים בטבע שאינם מקיימים את הדרישות עבור זורמים ניוטונים ולכן קרויים זורמים לא ניוטונים.
- נוזלים אשר צמיגותם עולה עם עליית קצב הגזירה קרויים Shear thickening liquids
- נוזלים אשר צמיגותם יורדת עם עליית קצב הגזירה קרויים Shear thinning liquids
- נוזלים אשר צמיגותם יורדת עם הזמן כאשר תחת ניעור וזעזועים קרויים Thixotropic liquids
- נוזלים אשר צמיגותם עולה עם הזמן כאשר תחת ניעור וזעזועים קרויים Rheopectic liquids
- נוזלים המתנהגים כמוצקים בקצבי עיבור נמוכים אך עם הגדלת קצב העיבור מתנהגים כזורמים.
שינוי כח הגזירה כתלות בסוג החומר.
זורמים ניוטונים משנים את צמיגותם כתלות בהרכבם ובטמפרטורה בה הם מצויים.
לעומתם, קיימים זורמים אשר צמיגותם מושפעת מגורמים פחות צפויים דוגמת נוזל מגנטוראולוגי המגדיל את צמיגותו תחת השפעת שדה מגנטי.
מדידת צמיגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צמיגות נמדדת באמצעות סוגים שונים של מדי צמיגות, בדרך כלל בתנאים תקניים של 25 מעלות צלזיוס.
הבטים מולקולריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמיגות של מערכת מוגדרת על ידי הדרך בה מולקולות במערכת מהדדות (יוצרות אינטראקציה). אין ביטויים פשוטים ומדויקים המתארים את צמיגות הזורם ברמה המולקולרית. הביטויים המדויקים הפשוטים ביותר הם יחסי גרין קובו לצמיגות גזירה ליניארית או הביטויים של פונקציות הקורלציה בזמן טרנזיינטי שפותחו בידי אוונס ומוריס ב־1985. השימוש בביטויים אלו מצריך שימוש בסימולצית דינמיקה מולקולרית.
התנהגות הצמיגות במצבי צבירה שונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמיגות בגזים נובעת בעיקר מדיפוזיה מולקולרית שמעבירה תנע בין שכבות של הזורם. התאוריה הקינטית של הגזים מנבאת טוב יותר את התנהגות הצמיגות הגזית, ובפרט:
בנוזלים, הכוחות הנוספים בין המולקולות הופכים משמעותיים. הם גורמים לתרומה נוספת למאמץ הגזירה, אף כי המנגנון המדויק עדיין שנוי במחלוקת. בפרט:

הצמיגויות הדינמיות של נוזלים גבוהות בכמה סדרי גודל מאלו של גזים, באופן טיפוסי.
קיימים נוזלים בעלי צמיגות כה גבוהה, שנראים מוצקים, אך בכל זאת מסוגלים לזרום, כמו זפת. תכונה זו של הזפת נחקרת בניסוי המעבדה הפעיל הוותיק ביותר בעולם, ניסוי טיפת הזפת.
במשוואת נאוויה סטוקס ישנן שתי צמיגויות. הצמיגות השנייה איננה מפורטת כאן, והיא מדברת על הקושי בדחיסת הנוזל.
ניתן למדוד מסה מולרית ממוצעת של פולימר על ידי מדידת הצמיגות של תמיסה של פולימר בממס בריכוזים שונים, בכל ריכוז למצוא את הצמיגות הספציפית המוגדרת באופן הבא:
לאחר מכן משרטטים את כפונקציה של הריכוז, ממשיכים את האינטרפולציה הליניארית וכך נקודת החיתוך עם ציר ה-y תהיה בדיוק הצמיגות האינטרינזית של החומר . לאחר שמצאנו את הצמיגות האינטרנזית של החומר ניתן להציב במשוואת במשוואת Mark–Houwink:
כאשר ו- הם קבועים שיש למדוד בנפרד או לקבל כנתונים ולחשב מהם את המסה המולרית הממוצעת. יתרונות השיטה הזו הם שהיא פשוטה וקלה, וחסרונותיה הם שהיא אינה טובה למדידה ראשונה של המסה המולרית הממוצעת אלא שהיא מצריכה מדידה קודמת של המסה המולרית הממוצעת (בשיטה אחרת), אשר ממנה ניתן לדעת מהם הקבועים ו- המתאימים, ורק אז אפשר להשתמש בשיטה זו.
מוצקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש הטוענים כי למוצקים אמורפיים כמו זכוכית יש צמיגות, על סמך התפיסה שכל המוצקים זורמים, במידה מסוימת, תחת מאמץ גזירה. המצדדים בגישה זו טוענים כי ההפרדה בין מוצק ונוזל אינה ברורה, וכי מוצקים הם פשוט נוזלים עם צמיגות גבוהה – באופן טיפוסי גבוהה יותר מאשר 1012 Pa·s. טענה זו הוכחה באמצעות ניסוי טיפת הזפת.
אחרים טוענים כי מוצקים הם בדרך כלל אלסטיים עבור מאמצים קטנים, בעד שנוזלים אינם. אפילו אם מוצקים זורמים בלחצים גבוהים, הם מאופיינים על ידי התנהגותם בלחצים נמוכים. צמיגות עשויה לתאר מוצקים בתחום הפלסטי.
המצב נהיה מבלבל כאשר משתמשים במושג צמיגות עבור חומרים מוצקים, למשל מוצקי מקסוול, כדי לתאר את הקשר שבין המאמץ וקצב העיבור, במקום קצב הגזירה.
ניתן לפתור את רובן של הבחנות אלו באמצעות שימוש במשוואות הקונסטיטוטיביות של החומר, אשר מתחשבות בהתנהגות הצמיגה וגם בהתנהגות האלסטית שלו. חומרים שעבורם שתי התנהגויות אלו חשובות בתחום מסוים של עיבורים וקצבי עיבור נקראים ויסקואלסטיים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צמיגות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צמיגות, דף שער בספרייה הלאומית